איך ולמה אנחנו בוחרים בן זוג
כששואלים זוגות מדוע הם נמצאים עם בן הזוג, נשמע פעמים רבות את התשובה "התאהבתי בו, זה ענין של כימיה" או, אי אפשר לדעת בדיוק למה מתאהבים ותשובות דומות. עם זאת, בהחלט ניתן להבין ולנתח את הבחירות שלנו את בני הזוג.
התאמה או ניגודים
ידועה השאלה מה יותר עובד בזוגיות. האם תכונות דומות מתאימות או שמא דווקא אנחנו נמשכים לניגודים. מחקרים רבים נערכו בנושא זה. המסקנות המתגבשות הן אנחנו בוחרים בן זוג שדומה לנו בתכונות בסיסיות, אך שונה מאיתנו בדרך כלל בתכונה אחת או שתיים חשובות. בתכונות הדומות בדרך כלל המאפיינים הסוציודמוגרפים. כלומר, אנחנו בוחרים מישהו שדומה לנו בסגנון החיים, ברקע ובתפיסות, בדרך כלל זה גם יוביל להתאמה בציפיות מהזוגיות כי הרי האדם הוא תבנית נוף מולדתו, כך שאם שני בני הזוג צמחו באותו נוף, הם ישקפו רצונות וציפיות דומות. בנוסף, עצם הענין של דומות ומוכרות, תורם למשיכה. התופעה נקראת 'אפקט החשיפה בלבד' (mere expusure effect), ראו בויקיפידה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Mere-exposure_effect
בתכונות השונות יכללו תכונות חשובות כדון מופנים או מוחצן, אוהב חברה או מסתגר, בעל גישה אופטימית לחיים לעומת פסימית. התכונות השונות הללו מהוות בהתחלה את מוקד המשיכה.אך לאחר מכן פעמים רבות (בדרך כלל לאחר כמה שנים) הן מתחילות ליצור מתח וחיכוך בין בני הזוג.
שיחזור יחסים ראשוניים עם ההורים
גורם נוסף על פיו אנחנו בוחרים או נמשכים לבן זוג, הינו שיחזור יחסים ראשוניים עם ההורים. בדרך כלל (למרבה הצער) יותר לתכונות השליליות של ההורים מאשר לחיוביות, משום שהם אלה שהשאירו בנו צלקת, שבוערת בנו הרצון לשנותה. לדוג' צעירה שהרגישה לא מספיק נאהבת על יד אביה; שהוא לא התלהב ממנה בילדותה, לא העניק לה תחושת בטחון בכמה היא טובה, מקסימה ויפה, ולא חיזק אותה מספיק. "תחפש" גבר שיהיה אמביוולנטי כלפיה, שירצה אותה, אך במשורה. שלא מספיק יתלהב ממנה או יתן ויעניק לה.
כמבון שהרצון והחיפוש הזה, נעשים על ידי הלא מודע וכך אם נשאל את האדם או הבחורה במקרה שתארנו, בוודאי שתגיד שהיא רוצה גבר שיעניק לה, הרי זה הכי חשוב לה. אולם למעשה, אם נבחן את ההיסטוריה שלה, נראה שהיא נמשכת דווקא לגברים שלא משתוקקים אליה ומעניקים לה, ודווקא את הגברים שמאד רצו אותה, היא פסלה מסיבות שונות (שהיא כמובן תחווה אותם כאמיתיות מאד, וכנראה שהן אכן גם אמיתיות) אולם ברובד עמוק יותר, שוכן הרצון לשחזור ותיקון. אני בוחרת מישהו כמו אבא שלא אוהב אותי והשאיפה היא שהוא יראה מי אני ואז יאהב אותי מאד, ובכך יבוצע התיקון של הפצע הקדמון.
[wp-social-likes]
מידע נוסף שיכול לעניין אותך
נתי רוזנבלום מפתח גישת FCT
טיפול מבוסס בהירות ופונקציות (FCT)
תקציר
מאמר זה מציע בחינה מחודשת של אחת השאלות המרכזיות בפסיכותרפיה: מדוע טיפולים פסיכולוגיים רבים מצליחים לייצר הבנה, הקלה ותובנה, אך פעמים רבות אינם מובילים לשינוי מבני יציב ומתמשך. תוך התבססות על רעיונות של פרויד, קליין, ויניקוט וביון, המאמר מציע כי מוקד הקושי אינו מצוי רק בתכנים שהמטופל מביא, אלא בפונקציות הבסיסיות שדרכן הוא מארגן את תפיסת המציאות ואת חווייתו הנפשית, ובצורך להחזיק את המוקדים הללו כמרכז הטיפול בכל פגישה.
המאמר מציג הצעה ראשונית לגישה טיפולית בשם Functional Clarity Therapy (FCT) – . טיפול מבוסס פונקציות. גישה זו מבקשת לזהות פונקציות נפשיות בסיסיות כגון אמון, ערך עצמי, ויסות רגשי, אהבה ועיבוד, ולהבין כיצד פגיעה בהן ממשיכה לייצר דפוסים חוזרים של סבל, יחסים וקונפליקטים. במקום להתמקד בעיקר בתוכן הסיפורי או בפרשנות בלבד, העבודה הטיפולית מכוונת
לזיהוי המנגנון הפנימי בזמן אמת ולניסיון לתקן ואו לבנות מחדש את הפונקציות
עצמן דרך תרגול והתבוננות “כאן ועכשיו”. תוך החזקה ממוקדת של הפונקציות לכל אורך הפגישות.
המאמר כולל תיאור מקרה קצר של מטופלת בעלת ריבוי אבחנות, אשר מדגים כיצד מעבר ממיקוד בתוכן למיקוד בפונקציה הפגועה הוביל לשינוי עמוק ומהיר יותר. בנוסף, נדונה האפשרות שטיפולים פסיכדליים מבוקרים מחזקים כיוון מחשבה זה, בכך שהם מאפשרים הגמשה זמנית של מבנים נפשיים נוקשים ושל פונקציות מקובעות.
המאמר מהווה הצגה ראשונית של עקרונות החשיבה של FCT, כחלק מספר רחב ומעמיק יותר הנמצא כיום בתהליך כתיבה ופיתוח.
גוף המאמר
לעיתים קרובות אדם יוצא מטיפול בתחושה שהוא הובן. יש הקלה, יש תובנות, יש קשר אנושי משמעותי ולעיתים גם תחושה שמשהו זז. ובכל זאת, לאחר חודשים ולעיתים שנים, אותם דפוסים ממשיכים לחזור. אותן פגיעות, אותן חרדות ו/אותם קונפליקטים מופיעים שוב ושוב בצורות שונות. משהו משתנה, אך משהו עמוק יותר נשאר כשהיה.
פרויד כבר הבחין בכך שהמטופל אינו רק רוצה שינוי אלא גם מתנגד לו.
מנגנוני ההגנה אינם טעות מקרית אלא מערכת שלמה שמטרתה לשמור על יציבות
נפשית, גם כאשר אותה יציבות עצמה מייצרת סבל (Freud, 1926). מלאני קליין, הראתה כיצד האדם ממשיך לפגוש את המציאות דרך אובייקטים פנימיים מוקדמים ודפוסי יחסים שנצרבו בילדות .(Klein, 1957) ויניקוט תיאר כיצד אדם יכול לחיות מתוך “עצמי כוזב”, מתפקד ומסתגל, אך מנותק מחוויה פנימית אותנטית (Winnicott, 1965). ביון הרחיק עוד יותר והציע כי לעיתים הבעיה אינה
בתוכן הרגשי עצמו אלא ביכולת לעבד חוויה ולהפוך אותה למחשבה (Bion,
1962).
גם אוטו קרנברג תיאר כיצד פתולוגיות אישיות עמוקות אינן נובעות רק מתכנים רגשיים מסוימים, אלא מפגיעה במבנים בסיסיים של האישיות וביכולת לאינטגרציה נפשית. קרנברג הדגיש כי כאשר מתקיים “שבר בסיסי” בארגון האישיות, האדם מתקשה להחזיק יחד רגשות, ייצוגי עצמי ויחסי אובייקט באופן יציב ומורכב (Kernberg, 1975). במצבים אלו נוצרת נטייה לפיצול, לתנודות חדות בערך העצמי וביחסים, ולשחזור חוזר של דפוסים פנימיים בלתי מעובדים. במובן זה, ניתן לראות קירבה בין תפיסתו לבין ההצעה המוצגת כאן: הקושי אינו מצוי רק במה שהאדם מספר, אלא בפונקציות הבסיסיות שמארגנות את תפיסת עצמו, רגשותיו ויחסיו עם אחרים.
למרות ההבנות הללו, בפועל חלק גדול מהטיפול הפסיכולוגי ממשיך להתמקד בעיקר בתוכן שהמטופל מביא. במה שהוא מספר, מרגיש, חושב או חווה. המטפל מקשיב, מפרש, מכיל, מגלה אמפתיה ומנסה לעזור למטופל להבין את עצמו טוב יותר. לעיתים זה אכן מסייע, ולעיתים אף באופן משמעותי. אך פעמים רבות ההבנה עצמה והאמפתיה לבדן אינן משנות את המבנה שממשיך לייצר את הסבל. האמפתיה מאפשרת תהליכי צמיחה מול עיניו הטובות של המטפל ושיקום "האני" וההערכה העצמית" עם זאת, באופן זה מדובר בתהליכים איטיים וגם הם תלויים במידת "ההתקפות על החיבורים" של המטופל.
מטופלים אינם בטוחים פעמים רבות מדוע הם תקועים באזור הבעייה שלהם. עם זאת, גם אם מטופל יכול להבין היטב מדוע הוא נפגע, הוא בכל זאת ממשיך במקרים רבים להיפגע מאותם דברים.
הוא יכול להבין שהוא פועל מתוך חרדת נטישה, ובכל זאת לחזור שוב ושוב לאותם דפוסים ביחסים. הוא יכול לזהות את ההגנות שלו באופן אינטלקטואלי מלא, אך בזמן אמת להמשיך לפעול מתוכן כאילו לא ראה אותן מעולם. ייתכן שהסיבה לכך היא שהבעיה אינה רק בתוכן, אלא בפונקציות הבסיסיות שדרכן האדם פוגש את המציאות.
אני מבקש להציע הסתכלות נוספת, שאינה סותרת את התאוריות הקיימות
אלא מנסה לחדד ציר אחר של עבודה. במקום לראות את מוקד הטיפול בעיקר
בתכנים, בזיכרונות או בפרשנויות, ניתן לראות אותו בפונקציות הבסיסיות
שמארגנות את החוויה הנפשית. פונקציית אמון. פונקציית ערך עצמי. פונקציית
ויסות רגשי. פונקציית אהבה. פונקציית יחסים. פונקציית עיבוד וכדומה. פונקציות
אלו נוסדות אצל הפעוט מרגע לידתו, ומתפתחות לאורך החיים דרך התנסויות, יחסים ולמידה. כאשר הן נפגעות, האדם אינו רק “חושב בצורה שלילית”, אלא פועל מתוך מערכת פנימית שממשיכה לשחזר את עצמה שוב ושוב.
כך למשל, אדם שפונקציית האמון שלו נפגעה אינו רק “מפחד להיפגע”. הוא מפרש מצבים דרך חוסר אמון, מזהה איום גם כאשר אינו קיים, מגיב מתוך מגננה ולעיתים אף יוצר בהתנהגותו את הדחייה ממנה פחד מלכתחילה. אדם שפונקציית הערך העצמי שלו פגועה עשוי לרדוף אחרי הישגים, הצלחות והכרה, אך גם כאשר הוא משיג אותם, התחושה הבסיסית אינה משתנה לאורך זמן. זאת, משום שהבעיה אינה בהישג אלא בפונקציה שמפרשת את ערכו.
מכאן נולד הרעיון שאני מציע של טיפול מוחזק מבוסס פונקציות – Functional Clarity Therapy (FCT). . במקום להתמקד בעיקר במה שהמטופל מביא, הטיפול מנסה לזהות מהו המבנה הפנימי שמייצר שוב ושוב את אותן חוויות. המטופל אינו רק מספר את בעייתו אלא גם משחזר אותה בזמן אמת בתוך החשיבה, הרגש, מערכות היחסים וכמעט בהכרח, גם בתוך הקשר הטיפולי עצמו.
העבודה הטיפולית בגישה זו אינה רק הקשבה או פרשנות, אלא ניסיון לזהות בזמן אמת אילו פונקציות נפגעו וכיצד הן ממשיכות לפעול. המטפל אינו נע רק עם הסיפור, אלא מחפש את המנגנון שמייצר אותו. לעיתים קרובות, כאשר המנגנון עצמו מתבהר למטופל באופן עמוק, מתחיל שינוי מהיר בהרבה מזה שמתרחש כאשר נשארים רק ברמת התוכן.
"בנוסף, הטיפול אינו מסתפק בזיהוי הפונקציה בלבד, אלא מחזיק אותן וחותר להתחיל שינוי
בפונקציות עצמן 'כאן ועכשיו'. זה נעשה דרך הזמנה של המטופל להתבונן "בקבלת ההחלטות שלו" כלפי הטריגר ולתרגל בזמן אמת אפשרויות חדשות של תגובה, עיבוד והתבוננות, במצבים קונקרטיים מתוך חייו"
כדי להמחיש את אופן החשיבה הזה, אביא בקצרה דוגמה קלינית אחת מתוך עבודה טיפולית רחבה יותר שאציג ואפתח בהמשך הספר שעליו אני עובד בימים אלו. מטרת הדוגמה אינה להציג “מקרה הצלחה” בלבד, אלא להמחיש כיצד שינוי מתחיל להתרחש כאשר מוקד העבודה עובר מן התוכן אל הפונקציה שמארגנת אותו.
מדובר במטופלת צעירה שהגיעה לאחר שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים
ופסיכיאטריים. לאורך השנים היא קיבלה אבחנות רבות: חרדה, דיכאון, הפרעת
אישיות גבולית, קשיי ויסות ותלות רגשית. היא עברה מטפלים רבים, נטלה
תרופות שונות ולעיתים אף הרגישה שהטיפול עצמו הפך למקום נוסף שבו היא
חווה כישלון ואכזבה.
בפגישות הראשונות היא דיברה כמעט ללא הפסקה על מערכות יחסים, נטישות,
משברים זוגיים ופחד עמוק להישאר לבד. באופן טבעי, היה קל מאוד להישאב יחד
איתה אל תוך הדרמות והכאבים שהציגה. אך ככל שהתבוננתי יותר, החל להתבהר
שהבעיה המרכזית אינה דווקא הקשרים עצמם אלא פונקציה בסיסית הרבה יותר –
"פונקציית הערך העצמי" שלה הייתה שברירית ולא יציבה באופן קיצוני.
"במידה רבה היא התקיימה דרך המבט של האחר." כאשר קיבלה אהבה או תשומת לב
– הרגישה קיימת. כאשר לא קיבלה אותן – התפרקה נפשית. כל עולמה הפנימי היה
מאורגן סביב ניסיון בלתי פוסק לקבל אישור חיצוני לקיומה ולערכה.
ברגע שהמוקד הטיפולי השתנה, גם העבודה עצמה השתנתה. במקום לעסוק שוב ושוב
רק בפרטי המשברים הזוגיים, ניסינו לראות בזמן אמת כיצד פונקציית הערך
העצמי הפגועה מפעילה את כל המערכת. כיצד היא מפרשת מבטים, הודעות, שתיקות
ודחיות. כיצד היא גורמת לה להיצמד, להיבהל, להתפרק ולחפש שוב ושוב הצלה
מבחוץ.
בשנים האחרונות אני עובד יותר ויותר מתוך הסתכלות פונקציונלית זו, והניסיון המצטבר שלי הוביל אותי למסקנה כי כאשר מצליחים לזהות את הפונקציות הפגועות שמארגנות את עולמו של המטופל ולעבוד עליהן באופן ישיר, עשוי להתרחש שינוי עמוק, יציב ולעיתים גם מהיר משמעותית מזה שמופיע בטיפול המבוסס בעיקר על עיבוד תוכן.
לא מדובר רק בהבנה אינטלקטואלית או בהקלה רגשית זמנית, אלא בשינוי של המבנה שממשיך לייצר שוב ושוב את אותה החוויה. ככל שהמטופל מצליח לראות בזמן אמת את המנגנונים שמפעילים אותו, ולהבחין בין המציאות לבין הפונקציות שדרכן הוא מפרש אותה, כך מתאפשרת בהדרגה חירות פנימית גדולה יותר.
העבודה הטיפולית עצמה, כפי שאני מבין אותה כיום, אינה מסתיימת בזיהוי הפונקציה הפגועה בלבד. הזיהוי הוא רק תחילת הדרך. לאחר שהמטופל מתחיל לראות את המנגנון שמפעיל אותו, מתחילה עבודה הדרגתית של תיקון הפונקציה עצמה. כלומר, לא רק להבין שהוא פועל מתוך חרדת נטישה, ערך עצמי פגוע או חוסר אמון, אלא להתחיל לתרגל בפועל אפשרות אחרת של תגובה, תפיסה ופעולה.
אכן מוטלת על המטפל אחריות רבה. הוא נדרש לחלץ מתוך השיחה את הפונקציות לכל אורך הפגישה. הוא צריך לרכז את כל הידע שלו לגבי רקע תאורטי של אישיות, פתולוגיות והימנעויות ולזהות את זה ולשקף זאת בזמן אמת.
במובן זה, הטיפול אינו נשאר רק ברמת השיחה או הפרשנות. אני מזמין את המטופל להתחיל את השינוי כאן ועכשיו, בתוך החיים עצמם ובתוך הקשר הטיפולי. כאשר מופיעה פרשנות אוטומטית, אנו מנסים לעצור ולהתבונן בה. כאשר מופיעה תגובה כפייתית של היצמדות, הימנעות, התקפה או קריסה, אנו מנסים לזהות אותה בזמן אמת וליצור מרווח קטן של בחירה. בהדרגה, דרך
חזרתיות ותרגול, מתחילה להיבנות פונקציה חדשה וגמישה יותר.
כך למשל, אדם שפועל כל חייו מתוך פונקציית חוסר אמון אינו “משכנע את עצמו” לתת אמון. הוא מתחיל לזהות כיצד המערכת שלו מפרשת באופן אוטומטי מצבים כאיום, וכיצד אותה פרשנות עצמה מייצרת את המציאות ממנה פחד. מתוך הראייה הזו ניתן להתחיל לבנות אפשרות חדשה של תגובה. באופן דומה, אדם שערכו העצמי תלוי לחלוטין במבט חיצוני, מתחיל לזהות בזמן אמת כיצד הוא מוחק את עצמו, מחפש אישור או מתפרק כאשר אינו מקבל הכרה. גם כאן, עצם
היכולת לראות את הפונקציה בזמן אמת מתחילה לייצר שינוי.
אני מציע שהשינוי העמוק ביותר אינו מתרחש כאשר האדם רק “מבין את עצמו", אלא כאשר הוא מתחיל לראות את המבנה שמפעיל אותו תוך כדי פעולה, ולתרגל שוב ושוב אפשרות אחרת. במובן זה, הטיפול אינו רק מקום של הבנה, אלא גם מקום של למידה מחדש. לא רק פירוק של המבנה הישן, אלא בנייה הדרגתית של פונקציות חדשות, מדויקות וחופשיות יותר.
בשנים האחרונות מופיעים גם כיווני טיפול חדשים שמחזקים אפשרות זו. מחקרים על טיפול פסיכדלי מבוקר בפסילוסיבין מצביעים על כך שבמצבים מסוימים מבנים נפשיים נוקשים יכולים להפוך זמנית לגמישים יותר (Carhart-Harris et al.,2016). אדם שחי בתוך מערכת קבועה של פרשנות וחוויה מסוגל לפתע לראות אפשרויות אחרות. ייתכן שאחת הסיבות לכך שטיפולים אלו לעיתים נחווים
כעמוקים כל כך היא שהם אינם עובדים רק ברמת התוכן אלא יוצרים גמישות בפונקציות עצמן.
מאמר זה הוא ניסיון ראשוני להציג את עקרונות החשיבה של טיפול מוחזק מבוסס פונקציות. בשלב זה איני מבקש מהקורא לקבל את הדברים כאמת מוגמרת, אלא כהזמנה להתבוננות, לבדיקה ולשיח מקצועי. במקביל לפרסום מאמר זה אני עובד על ספר רחב ומעמיק יותר, שבו אנסה לפתח באופן שיטתי את המודל התאורטי והקליני של הגישה, להציג תיאורי מקרה נוספים, להרחיב על מושג הפונקציות הנפשיות ועל האפשרות לשינוי מבני דרך עבודה טיפולית מוחזקת ישירה וממוקדת יותר.
אם אכן ניתן לראות שוב ושוב שינוי מהותי דרך עבודה פונקציונלית מדויקת, הרי שיש כאן אפשרות ששווה לבחון ברצינות, הן מבחינה קלינית והן מבחינה מחקרית.
ייתכן כי העתיד של הפסיכותרפיה לא יימצא בהרחבה של השיחה על התוכן, אלא ביכולת לזהות ולהחזיק, באופן מדויק יותר את המבנים והפונקציות שמייצרים את החוויה האנושית עצמה."
ֻ
תאור מקרה:
אנסטסיה – גילוי האני מחדש
אנסטסיה בת 54. ילידת רומניה .הגיעה לטיפול לאחר פרידה מבעלה. אשה נאה ונראית אצילית, כאילו מוחזקת על ידי חוט בלתי נראה שמושך אותה לאורך כל גופה ומחזיק אותה טמירה וזקופה. היא צועדת לקליניקה כשהיא מפזרת סביבה ענן ריחני.
היא אומרת "שהמצב לא כל כך טוב", "אני מדוכדכת". "אני לא בדיוק יודעת למה ומה לעשות. לא יודעת מה אני רוצה". דברים שאהבה לעשות כבר לא כל כך מהנים אותה. אפילו לאוכל אין את הטעם שהיה פעם. הכל טעם של פלסטיק היא אומרת. למרות שניכר שהיא מאד אינטליגנטית, לפתע כאשר היא מדברת על עצמה, חסרות לה מילים, או שהמילים בהם היא מתארת את עולמה הרגשי חסרות ועדינות מידי מלתאר.
אנסטסיה מספרת שהיא מרגישה בודדה. למרות שלא ברור לה למה בדיוק. יש לה כמה חברות וחוג ריקודים סלונים. יש גם פאב שהיא הולכת אליו לא רחוק מביתה. מפעם לפעם הולכת לקולנוע או למסעדה. "באמת לא חסר לי דבר", היא מסכמת.
בהמשך תספר שבעלה יזם את הפרידה והיא נענתה "ממילא לא היה משהו" אומרת. "מעולם לא היינו ממש קרובים".
"בעצם בהתחלת הקשר הוא מאד התלהב ממני ועשה צעדים מאד גדולים להביע את אהבתו בחיזור וביצירתיות. אולם לאחר מכן הפסיק". אני חשבתי שאולי "ירד לו קצת" ממני ושאם אהיה קצת יותר מצודדת או משהו… אז זה יחזור. בעצם כשאני חושבת על זה עכשיו, מעולם לא חזרה התקופה היפה ההיא". בתקופה הזו הרגשתי טוב, אמרה כשהיא מושכת באפה. כאילו מסתירה את רגשותיה ולא מתמסרת לתחושות העמוקות.
בהמשך תספר על היחסים עם שלושת ילדיה. היחסים לא קרובים, מציינת אנסטסיה בעצב קל (שבהתבוננות שלי עוברת בי התחושה שלא מרשה לעצמה להרגיש את מלוא הצער על
המרחק ביניהם). שנים מילדיה היגרו לחול והבן הנותר לא בקשר קרוב אליה.
"אני באמת לא יודעת למה…".
אני שואל אם בילדותה היתה קרובה להוריה ,היא מספרת על ילדותה לאב שהיה מאד עסוק. איש קשה יום. גם לא קל ביחסיו עם בני ביתו. , אבל לדבריה: "נתן לה את כל מה שהוא יכל". דמעה זולגת מעינה.
אמה עבדה מאד קשה במשק בית ואת מעט הזמן שנותר לה, הקדישה בלחזק אותי לעשות את המעשים הנכונים והטובים עבורי. – להתמיד בלימודים. ליתר דיוק בלימודי הנדסה שנראו להורי כמבטיחים את עתידי. אני שואל אם היה שם רוך וחמלה כלפיה ובירור לגבי רצונותיה. נראה שהבעתה מזדגגת והיא אומרת "שהם עשו מה שצריך", "נתנו לי הכל". אני שב לתהות מה כלל ה"הכל" הזה, ומה היא רצתה. היא נזכרת שאהבה ציור, אולם אמה שרצתה את הטוב ביותר עבורה. הסבירה לה שאין בזה עתיד ובכלל חבל לה על הזמן שלה. מטוב שתשקיע אותו בדברים
פוריים. וכך עשתה.
חברות, אני שואל? כן היו כמה. אבל תמיד ידעתי שאף פעם זה לא עד הסוף ושכולם אינטרסנטים. כך למדה הנדסה. נישאה בגיל צעיר. היגרה לארץ עם בעלה ופה בנתה את משפחתה.
לאחר כמה שנים בתחום גילתה שלא ממש מתעניינת בו ושהוא לא מסב לו שמחה
כלל, ועברה לעבוד בחנות רהיטים, שם מצאה יופי ברהיטים ובאינטראקציות האנושיות.
אנחנו ממשיכים להיפגש ומבינים שרוך וחמלה לא ממש היו בבית. אנחנו מזכים את הוריה שאכן לא ידעו טוב יותר ושרצו את הטוב ביותר עבורה ובוודאי שלא יכלו לתת לה, את מה שהם עצמם לא קיבלו ולכן לא היה ברשותם. אנסטסיה מבינה שבמובן מסוים היא מתאבלת על חייה ועל שבילתה שנים רבות מחייה בריחוק מעצמה ומתחושותיה.
אנחנו מבינים שלא ידעה מספיק את עצמה, את רצונתיה ואת צרכיה וכתוצאה מכך אפילו לא ביקשה להתבטא ולממש את עצמה במלואה. היא ניסתה לרצות את הוריה ואז את בעלה, ותמיד המשכה לקוות שהדברים יסתדרו. אולם, בדיעבד הם לא הסתדרו. אני לא יודעת מה אני רוצה כל כך אומרת אנסטסיה. אולי פשוט הכל בסדר. משתתקת ואז אומרת…. מממ… אז למה בעצם הכל לא בסדר?
אנחנו מבינים שהיתה פגיעה בפונקציית היחסים והתקשורת האוהבת. פונקציה זו התבססה ונטמעה באופן הבא: שברור שנמצאים עם דמות ההתקשרות וברור שאכפת לה ממני, אולם לא ממש אפשר לבקש את מה שרוצים. כך לאט לאט, אבד הקשר הברור לרצונתיה שלה, וזכרונם ונותר עמום. כך למדה באוניברסיטה, מה שהוריה רצו עבורה. למעשה, אפילו לא שמה לב שהיא מוותרת על רצונותיה ועל עצמה. כך גם כשהפסיקה לעבוד בתחום, לא כעסה ולא הסתכלה לאחור, אלא פשוט זרמה עם הדברים. למעשה היא מבינה שלא היתה קרובה לרגשותיה. לא ידעה בדיוק מה רוצה וכתוצאה מכך, ברור שלא ביקשה. לא מעצמה ולא מאחרים. לכן בהכרח גם לא קיבלה. היא גם הבינה שאותה הפונקציה של תקשורת היחסים ו/או וריאציה שלה שהיא התקשורת ההורית שלה, היה במובנים רבים כמו של הוריה. גם היא לא יכלה לתת לילדיה, מה שלא היה ברשותה.
עיבדנו כמה פגישות את הנושא הלא פשוט הזה, כשאנסטסיה מובילה, כאשר היא מגלה \ חושפת לעצמה את תחושתיה.
לאחר כשלושה חודשים סיפרה אנסטסיה שהקשר עם בנה, משתפר. אני לא ממש עשיתי משהו. אני לא יודעת איך. הצעתי שאולי היא יכולה יותר לראות אותו ו/אולי הוא חש בזה. אנסטסיה נזכרה שבאמת בעצם התקשרה להתעניין בו ופחות לכוון אותו. תמיד חשבתי שזה מה שנכון. אולי בעצם אני יכולה להקשיב יותר.. אולי זה מה שכן שיניתי. בהמשך היחסים המשיכו להשתפר.
אנסטסיה בעבר נהגה לכעוס על בנה שלא משתף מספיק פעולה, ולא הבינה מדוע. עבדנו על כך שהוא אכן נפגע ממנה. היא התחילה לקחת אחריות לגביו ואף סיפרה לו שהיא בטיפול והבינה שלא היתה מספיק עבורו והיא מאד מצטערת על כך. "זו היתה שיחה מאד משמעותית", אומרת אנסטסיה. "שנינו בכינו". לאט לאט הקשר אכן משתפר ביניהם, וכשיש כעסים הם יכולים להרגיש את זה ולהיות נוכחים במחיצת הכעס.
לפעמים מעט מתרחקים וזה גם בסדר אומרת אנסטסיה ". היא מספרת שמרגישה שמתחילה לחזור לעצמה ולמצוא את שמחת החיים שלה.
מענין הביטוי לחזור לעצמה, היות ומדובר בחזרה להיות היא היא עצמה. דבר שהיא לא זוכרת שהתקיים בעבר, וככל הנראה התקיים זמן קצר וחלף בגיל מאד מוקדם. היא הכירה חבר כשהיא מבנה איתו יחסים שבהם היא קשובה לעצמה וגם מבקשת דברים. אם דברים לא מסתדרים, מותר לה לכעוס ולהביע את עצמה וכך גם לבן הזוג החדש .הם עושים צעדים משותפים של גילוי עצמם ושל גילוי הזוגיות המתפתחת. היא שבה לצייר והיא מרגישה שזה משמח אותה והיא מבטאת את עצמה באמצעות הציור.
אני מתאר את המקרה הזה כדי לבחון ולשקף כיצד פונקציית ההתקשרות, שנבנתה עם צלקת, לא איפשרה לראות דברים כהוויתם. כיצד לא נתנה לה להיות קרובה לעצמה ולרגשותיה, כיצד לא ביקשה יותר לעצמה וכיצד יצרה מרחב לא מעורפל ולא בהיר לעצמה. היות ונשארנו בטיפול בקשר ישיר ורציף עם הפונקציה. כך בזמן יחסית קצר, אנסטסיה "חזרה לעצמה"; לכוחותיה
ולשמחת החיים שלה.
חשוב לציין שאנסטסיה אינה מקרה של מקרה שכיח. היא אשה חזקה שניחנה באינטליגנציה חדה וביכולת ניתוח וקבלה. נראה שהייתה כמהה למפת הדרכים לעצמה, ומשרגע שקיבלה אותה, אימצה אותה ופיתחה את השבילים בה במהירות
רבה.
מקורות:
Beck, A. T. (1976). Cognitive Therapy and the Emotional Disorders. New York: International Universities Press.
Bion, W. R. (1959). Attacks on Linking. International Journal of Psycho-Analysis, 40, 308–315.
Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Heinemann.
Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss: Vol. 1. Attachment. New York: Basic Books.
Carhart-Harris, R. L., Bolstridge, M., Rucker, J., Day, C. M. J., Erritzoe, D., Kaelen, M., Bloomfield, M., Rickard, J. A., Forbes, B., Feilding, A., Taylor, D., Curran, H. V., & Nutt, D. J. (2016). Psilocybin with psychological support for treatment-resistant depression: An open-label feasibility study. The Lancet Psychiatry, 3(7), 619–627.
Carhart-Harris, R. L., & Friston, K. J. (2019). REBUS and the anarchic brain: Toward a unified model of the brain action of psychedelics. Pharmacological Reviews, 71(3), 316–344.
Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., & Target, M. (2002). Affect Regulation, Mentalization and the Development of the Self. New York: Other Press.
Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. London: Hogarth Press.
Freud, S. (1926). Inhibitions, Symptoms and Anxiety. London: Hogarth Press.
Hayes, S. C., Strosahl, K., & Wilson, K. G. (1999). Acceptance and Commitment Therapy: An Experiential Approach to Behavior Change. New York: Guilford Press.
Kernberg, O. F. (1975). Borderline Conditions and Pathological Narcissism. New York: Jason Aronson.
Klein, M. (1957). Envy and Gratitude and Other Works 1946–1963. London: Hogarth Press.
Linehan, M. M. (1993). Cognitive-Behavioral Treatment of Borderline Personality Disorder. New York: Guilford Press.
Winnicott, D. W. (1965). The Maturational Processes and the Facilitating Environment. London: Hogarth Press.
Young, J. E., Klosko, J. S., & Weishaar, M. E. (2003). Schema Therapy: A Practitioner’s Guide. New York: Guilford Press.
